איך לומדים להעריך את עצמינו ללא עשיה?
איך מרגישים כשלא עושים?
ולמה אני שואלת בכלל?
כי זה חלק מרוח התקופה
להכיר את עצמינו אחרת
כולנו למדנו מאז ומתמיד ללכת לעבר מטרה
ואם פתאום שנסכים
שאין מטרה,
שאין לאן ללכת,
ולהרגיש באמת ועמוק בתוכינו עד כמה הקיום שלנו לא תלוי בכלום חוץ מהרוח החייה שבנו…
מה זה אומר להפגש עם עצמינו בלי שום דבר שממסך, מערפל ומשיך את תשומת ליבינו?
איך לא משתעממים בחוסר עשיה, בחוסר מטרה, בחוסר מהות חוץ מהמהות היחידה…לחיות?
אז אני חייה ככה
כבר כמעט שנה
ואני יכוה להגיד לכם שאין רגע דל!
כל רגע הוא מתנה,
כל רגע מביא איתו הפתעה גם כשלא מתכננים אותה,
כל רגע הוא התפתחות .
וכשלא מגדירים איך ומה עם תכנון ועשיה
פותח עולמות שלא חשבנו לגלות!
להגיד לכם שבחרתי לחיות ללא עשיה (בהגדרה המקובלת בחברה)
לא ממש…
מה שכן בחרתי, זה שהלב ינחה אותי,
יהיה אשר יהיה
וכרגע זה מה שהוא בחר
ונראה מתי יבחר משהוא אחר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה