למה ממשיכים לסבול?
אני נדהמת מכמות האנשים שסובלים בחיים...
אם זה בגלל כאב בגוף שלא מצאו לו פתרון...
אם זה בעקבות רגש כבד שיושב על הלב ולא יודעים איך להקל עליו...
אם זה מתפיסה שהחיים הם מה שהם וצריך לסבול אותם...
כמה עצוב!
ולמה?
כי מנסים להקל נקודתית על הכאב בגוף בלי להתיחס לאדם הסובל
כי מתרכזים בתחושה הרעה כי כשרגש עולה הוא משתלט על כל המישורים בחיינו
כי מציאות היא מציאות ומי חלם אי פעם שהיא תלויה בנו, במחשבותינו ובשאיפותינו ממנה...
למה שלא נשנה גישה?
למה שלא נאמין שכשהגוף כואב זאת לא הבעיה אלא שהכאב הוא בעצם עיניין לא פתור בינינו לבין עצמינו...
למה שלא לנסות לטפל ולרפא את הגוף דרך הסתכלות על מה אנחנו רוצים בחיים...
לנסות לטפל ולרפא את הגוף דרך שינוי הפוקוס מתחושה של חוסר אונים לבחירה...בחירה איך לקבל את זה...בחירה איך להסתכל על זה...
שבמקום שרק הפה שלכם מדבר או מבטא את מחשבותיכם, שאיפותיכם, תסכוליכם, אכזבותיכם, פחדיכם וכל מה שעובר עליכם בחיים...תארו לעצמכם שכל איבר וחלק בגוף שלכם מדבר איתכם!כמו שאתם שומעים את מחשבותיכם בברור ובמילים מובנות כך גם כל מה שקשור לגוף שלכם:
הגב מתחיל לדבר אתכם כמו אמא שלכם ומבקש שתעמדו זקופים כי הוא עושה כל כך הרבה בשבילכם שהמינימום שאתם חייבים לו זה לדאוג לעצמכם (כן, הוא קצת כמו אמא פולניה...אבל הוא שלנו, אז נסלח לו ;-) )
הגב התחתון שלכם מדבר אתכם כמו ילד קטן מפוחד להתמודד ושצריך תמיכה כדי להרגיש שהוא מסוגל, שיש לא את החוסן הפנימי ליישם את כל מה שהחיים דורשים ממנו...ורק בא לחבק ולעודד אותו שהוא יכול כי הוא פשוט מדהים...
הקיבה שלכם באה רועדת על כל שינוי שעובר עליכם ומבקש להרגיש את הרכות ואת החום שיש לכם לתת לו כדי לעבור את התהליך בשמחה והנאה...
הריאות שלכם הם כמו החבר ההכי הטוב שלכם, שמספר לכם כל מה שעובר עליו, ואתם מרגישים כאילו שזה שלכם , ומשתדלים לתת לו פרספקטיבה איכפתית אך אובייקטיבית כדי לעזור לו להתמודד מהכרותכם איתו בדרך הכי טובה לו...
והלב שלכם, הו הלב שלכם, מדבר כמו מתבגר מפונק שרק רוצה ורוצה ורוצה...וכבר הבנתם שאם זה לא חינוכי לתת לו את הכל, זה גם לא פתרון לסרב לו את הכל כי אתם רוצים לגדל אותו להיות אדם מלא שאיפות ואהבה לרצונות שלו...
נו? איך זה מרגיש?
אין ברירה? אין מה לעשות?
זה עדיין מעלה את הכעס, התסכול, החוסר עונים מול הכאבים שלכם?
אני חושבת שזה משנה את התמונה!
זה משנה את ההתיחסות לבעיה!
זה משנה את הדרך לפיתרון לכל כאב!
כמו שמול כל אדם במצוקה, אני קודם ארצה לחבק אותו ואז, אם נכון לו לדבר על זה, לברר איך אפשר לראות את הסיטואציה בצורה אחרת, את חיים באור יותר אופטימי ויפה...כי אני מאמינה שאפשר...
כמו שעם אדם קרוב אני קודם ארצה להרגיע אותו ואז ננסה ביחד להבין מה מציק לו באמת ולמה זה כל כך כואב...
כך גם עם הגוף!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה