יום ראשון, 8 בנובמבר 2015

למה להניח הנחות אם אפשר להקשיב?


מישהו פה קרא את ״4 ההסכמות״ של דון מיגל רואיס ?
ספר מעלף ומומלץ ביותר בעיניי 

אחד מהדברים הרבים שלקחתי ממנו הוא ההסכמה לתקשורת ״ללא הנחות״ - דרך מדהימה להקשיב לאנשים - פשוט להקשיב.

לבהבנתי זה בעצם לקחת את המילים שנאמרות כפי שהן - כל אחד לוקח אחריות על המילים שלו. ההנחה היחידה היא שכל אחד מחליט להגיד (או לא להגיד) מה שנכון לו ו״המשחק״ הוא לקבל את המילים של האחר כפי שהם, בלי להוסיף עליהן את הרגשות שלי או פרשנויות והנחות למה שהתכוון המשורר. אליפות של גדילה וכנות.

למשל, מכירים את הסיטואציה שאתם מדברים עם מישהו? הוא נראה לא מבסוט בעליל והוא אומר ״סבבה״ אבל לפי האינטונציה היה אפשר בכיף להוסיף בסוף סמיילי כזה :-(
אז לפי התקשורת וההקשבה ללא הנחות אנחנו לוקחים רק את ״הסבבה״, בלי הטון הזועם והסמיילי המאוכזב. זה מה שהוא בחר להגיד אז זה מה שאני מקבלת, אין צורך להוסיף מילים מתוכי, מקסימום אפשר לשאול אותו אם הוא בטוח שבאמת לזה הוא התכוון כי נאמנות לתחושות בטן היא עדיין חשובה מאוד, אבל אם זה מה שהוא בחר להגיד, למה לי לקחת אחריות על הכוונות שלו? אין באחריותי או ביכולתי לדעת באמת למה התכוון אם לא אמר אחרת.
דרך מקסימה בעיניי לפשט את התקשורת ואת האחריות - וכל אחד רק גדל מזה. מאפשר לבחון את האותנטיות של מה שאנחנו אומרים, ומאפשר כנות ואינטימיות אם וכאשר מחליטים לדבר את האמת שלנו, כי זה לדעת שרק מה שאבחר להגיד ישמע ;-)

אז זה ״המשחק״ שאני בחרתי לשחק בחיי - מקל, מפשט, מקרב - רק שלעתים הצד השני ממשיך לשחק את ״משחק ההנחות״ ואז זה מסתבך. כשהצד שני אומר ״סבב״ה ולא לזה הוא באמת מתכוון, בעצם זה שעברנו הלאה, לא באמת התייחסנו אליו (בעיניו).
רק קחו בחשבון, שמה החלטתם להגיד זה מה שיעבור.

בזמן האחרון, אני נתקלת לא מעט באנשים שלא ממש מקשיבים…וזה חבל
אם שומעים את האחר אך מקשיבים לא למילים שלו, אלא לקולות מלאי תסריטים וסיפורים שהם רק שלהם, לא באמת מקשיבים, לא באמת מתקשרים...ושוב חבל...

החיים יפים יותר אם כל אחד לוקח אחריות על מעשיו ומילותיו שלו בלבד, ומאפשר את אותה הזדמנות לאחר.
כל אחד הוא עולם ומלואו...אין סיכוי בעולם שאבין מישהו אחר (אם בכלל את עצמי ;-) ) עד הסוף,
אז למה להתיימר?